פסק-דין בתיק ע"א 2657/04

1.         זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת נועה גרוסמן) מיום 3.5.04 בת"א 213672/02, שאישר צו עיקול זמני.

2.         הרקע

(א)                המשיב, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה כספית לתשלום שכר טרחה נגד אדם בשם ואלך קורט שמעון, שהיה לקוחו (להלן: " הלקוח"), ובד בבד עם הגשת התביעה הגיש בקשה לעיקול זמני אצל המערער שהיה המחזיק בסכומי כסף שנפסקו לטובת הלקוח על-פי הסכם פשרה שהוגש לבית הדין האיזורי לעבודה ביום 26.6.02.

(ב)                 על הסכם הפשרה חתמה עו"ד ויויאן קליין מטעם המערער, והוסכם בו שהלקוח יקבל מהמערער הפרשי קצבת זקנה, בסכום חד פעמי, בגין העבר, בהעברה לחשבונו בבנק לאומי לישראל בע"מ בישראל.

(ג)                  ביום 23.10.02 נעתר בית המשפט לבקשת המשיב ונתן צו עיקול זמני אצל המחזיק - המערער. בו ביום נמסר הצו למערער, אך למרות זאת, ביום 24.10.02 העביר המערער את סכומי הכסף ללקוח בגרמניה, בציון יום הערך 28.10.02.

(ד)                 מאחר שסכום ההעברה לגרמניה היה גבוה בהרבה מסכום העיקול, הגיש המשיב בקשה לאישור העיקול בגובה סכום העיקול - 16,578 ש"ח.

(ה)                המערער טען בבית משפט קמא בראש וראשונה שלא קיבל את הצו במועד הנטען ולא הפר את הצו; ובכל מקרה, טען המערער, חל על העניין סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: - " החוק"), הקובע שאין לעקל זכות לגמלת כסף, ולכן, העיקול דנן לא חל על הכסף שהיווה הפרשי גמלת זקנה שלא שולמו ללקוח במשך מספר שנים.

(ו)                  המשיב טען שסעיף 303(א) הנ"ל לא חל במקרה דנן, שכן, הוסכם בהסכם הפשרה שהכסף יופקד בחשבון הלקוח בארץ, ואם כך היה נעשה, היה המשיב יכול לגבות מהסכום את המגיע לו. המשיב טען גם שהצו הומצא למערער ב-23.10.02, ולכן העברת הכסף היתה מנוגדת לצו, והמערער חייב לשלם לו את מלוא הסכום.

3.         פסק הדין של בית משפט קמא

(א)        השופטת הנכבדה קבעה שצו העיקול הודע למערער ביום 23.10.02, והגם שצו זה, שנשלח אליו באמצעות הפקס, לא היה חתום, יש לראותו כאילו נמסר למערער באותו יום.

(ב)        עוד קבעה השופטת, שסוגיית תחולת סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי במקרה דנן אינה רלוונטית, כיוון שהמחלוקת נוגעת לשאלת הפרת הסכם הפשרה שעליו חתמו המערער והלקוח, ושקיבל תוקף של פסק-דין בבית הדין לעבודה, ולשאלת הפרת צו העיקול הזמני. לדעת השופטת, אם היה המערער פועל על-פי הסכם הפשרה, יכול היה המשיב לקבל את הכסף המגיע לו מחשבון הבנק של הלקוח בארץ, אלא שעילה זו היא עניין להליך משפטי נפרד, ולא ניתן לדון בה במסגרת בקשה לאישור עיקול.

(ג)         באשר לצו העיקול - קבעה השופטת הנכבדה שהמערער הפר אותו בכך שהעביר סכומי כסף ב-24.10.02, בניגוד לצו שניתן והודע לו ב-23.10.02, ולכן, זכאי המשיב לסעד של אישור העיקול הזמני כלפי המערער.

4.         טענות המשיב

בעיקרי הטיעון לא חוזר המערער על הטענה שצו העיקול לא נמסר לו במועד הנטען (למעט סעיף 1 לעיקרי הטיעון שבו הוא חוזר על כל טענות הערעור), ומתמקד בטענות אחרות כפי שיפורט להלן:

(א)        המערער שב וטוען שסעיף 303(א) לחוק רלוונטי במקרה דנן, וסכומי הגימלה שהתחייב לשלם למשיב אינם ניתנים לעיקול, ומכל מקום, עומדת לו הגנת "הצדק סביר" שבגינו לא העביר את הכסף על-פי צו העיקול.

(ב)        המערער טוען שהלקוח עצמו ביקש לשנות את מיקום תשלום הקיצבה, עוד לפני מתן פסק הדין המקורי, והיה עליו לפעול על-פי הרישומים והוראות הלקוח.

(ג)         טענה נוספת בפי המערער שטענות המשיב לעניין קיום או אי קיום הסכם הפשרה אינן רלוונטיות להליך דנן, שכן, אם הופר ההסכם, היה על הלקוח לטעון זאת, ולצד ג' - המשיב - אין כל מעמד, ומשקבע בית המשפט שהפרת הסכם הפשרה הוא הנושא הרלוונטי - ולא תחולת סעיף 303 - טעה.

5.         טענות המשיב

(א)        המשיב מסב את תשומת הלב שעיקר המחלוקת בבית משפט קמא היה בעניין מועד קבלת הצו, ואילו בערעור מתמקד ב"כ המערער בשאלת תחולת סעיף 303(א) וזונח את הטענה הקודמת.